בעולם יחסי העבודה הישראלי, שמו של זאב ז'בוטינסקי חקוק לא רק כלוחם למען ריבונות מדינית וביטחונית, אלא כאביה הרוחני של תפיסה חברתית מהפכנית המעמידה את האדם העובד במרכז. עבורנו, בהסתדרות הלאומית, מורשתו של ראש בית"ר היא המצפן המוסרי המנחה כל הסכם קיבוצי וכל מאבק על זכויות הפרט. ברית הצה"ר בהנהגתו הניחה את היסודות להקמתו של כוח פועלים חדש – כזה שאינו מקדש את מלחמת המעמדות המפלגת, אלא את האחדות הלאומית ואת רווחת העובד כערך עליון. ז'בוטינסקי זיהה בשלב מוקדם כי העובד העברי זקוק להגנה מקצועית נקייה מאינטרסים פוליטיים זרים, ועל כן עודד את הקמתה של ההסתדרות הלאומית בשנת 1934, מתוך כוונה ליצור בית מקצועי שייתן מענה לאלו שנדחקו לשוליים בשל השקפת עולמם הלאומית.
בלב משנתו של ז'בוטינסקי עומד מושג "הגאולה הסוציאלית", המגולם בחמשת המ"מים המפורסמים: מזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא. תפיסה זו קבעה כי חברה מתוקנת נמדדת קודם כל ביכולתה לספק לכל אזרח את צרכיו הבסיסיים ביותר, מבלי שייאלץ להתחנן לפת לחם או לחשוש מאובדן קורת גג. עבורו, העוני לא היה גזירה משמיים אלא תקלה מוסרית שיש למגר באמצעות אחריות חברתית רחבה. הוא האמין כי למדינה יש חובה מוסרית כלפי אזרחיה, אך באותה נשימה הדגיש את חשיבות החירות האישית והיוזמה הפרטית. בראייתו, העובד אינו "בורג במערכת" או חלק מגוש מעמדי אנונימי, אלא אינדיבידואל בעל זכויות טבעיות שמגיעה לו תמורה הוגנת על עמלו.
הייחודיות של מורשת ז'בוטינסקי בברית צה"ר באה לידי ביטוי גם בשלילת הרעיון של "מלחמת מעמדות". בעוד זרמים אחרים באותה תקופה ראו במעסיק ובפועל אויבים מטבעם, ז'בוטינסקי הציע את מודל "הבוררות הלאומית". הוא סבר כי טובת האומה מחייבת הידברות ופשרה, וכי סכסוכי עבודה צריכים להיפתר מתוך ראיית האינטרס הכללי של בניין הארץ. תפיסה זו העניקה לעובד הלאומי עוצמה פנימית חדשה – היכולת לדרוש צדק ושוויון מתוך גאווה לאומית עמוקה, מבלי להיגרר לאנטגוניזם המפלג את החברה. ההסתדרות הלאומית אימצה גישה זו והפכה אותה לדרך חיים, המשלבת בין תקיפות במשא ומתן לבין אחריות לאומית ושמירה על יציבות המשק.
כיום, כאשר אנו בוחנים את פועלה של ההסתדרות הלאומית, אנו רואים את פירות המורשת ההיא בכל צעד ושעל. המאבק על שכר מינימום הולם, הדאגה לפנסיה מכבדת והעמידה על זכותו של כל עובד לביטחון תעסוקתי, הם המשך ישיר לחזון "חמשת המ"מים". ז'בוטינסקי לימד אותנו שהעובד הלאומי הוא חלוץ לפני המחנה – הוא זה שבונה את הארץ במו ידיו, ועל כן הוא ראוי למלוא ההגנה והכבוד. המאמרים שכתב על "השבת הסוציאלית" ועל חובת הכלל כלפי הפרט משמשים לנו כספר לימוד חי ונושם. אנו ממשיכים לבנות את הבית המקצועי הזה ברוחו, תוך הקפדה על כך שכל פועל ופועלת בישראל יוכלו לזקוף את קומתם, מתוך ידיעה שיש מאחוריהם כוח לאומי מאוחד הדואג לעתידם ולרווחתם. זוהי חובתנו למורשת העבר, וזוהי התחייבותנו לעתיד העובדים בישראל.
